לבד...

הילד החריג שבשכונה...

הילד של איבוד / ליאת שימרון

 

יש ילד אחד שאני מכיר די טוב

הוא גר לא רחוק ואפילו קרוב,

הוא ילד אחר, מיוחד ואבוד

אני תמיד קורא לו: הילד של איבוד"

 

הוא לא מוצא את עצמו בדיוק

הוא שמח עצוב מסודר שזרוק,

הוא לא מהחברה, הכי לבד שיש

אחד שנורא בקלות מתייאש.

 

הילד של איבוד, שוב הלך לאיבוד רחוק

הוא רוצה כבר לאמא שתזכיר לו לצחוק

 

כן, אני מכיר אותו לא רע בכלל,

יש לו פרצוף כזה קצת מבולבל,

הבפנים שלו מלא בדברים משונים,

שעפים וצפים ועושים עניינים

 

 ממש בסביבה הוא הולך וחוזר,

לפעמים הוא שותק, לפעמים מדבר,

אני תמיד מתרחק ממנו, אנשים מדברים

שלא יגידו שאנחנו חברים

 

הילד של איבוד, שוב הלך לאיבוד רחוק

הוא רוצה כבר לאמא שתזכיר לו לצחוק

 

שולח מבטים קטנים לכל הכיוונים,

מספר לעצמו סיפורים קטנטנים,

יש בו משהו אולי קצת תימהוני

מזל שזה הוא וזה לא אני.

 

הילד של איבוד, שוב הלך לאיבוד רחוק

הוא רוצה כבר לאמא שתזכיר לו לצחוק

שתיקח אותו רחוק

 

לבד בתוך חברת ילדים. אוויר

 

"אוויר" ליאת אפק.

 

השנה עברתי לבית ספר חדש, אחד מהטובים בעיר

ופתאום כולם מתייחסים אליי, כאילו שאני אוויר

אין לי מושג למה, לא עשיתי שומדבר רע

אבל הבן אדם היחיד שמתייחס אליי, זאת רק המורה.

 

כמו זכוכית, אני מרגיש שקוף הם מתעלמים

כמו זכוכית אני נשבר לאלף רסיסים

כמו חלון סגור שאף אחד לא רוצה לפתוח

אני סוגר את התריסים ומנסה לברוח

 

סגור בתוך מקום עצוב ומבודד

שונא את התחושה הזו של ה"לבד",

הם מסתכלים בי ודרכי, דורכים עליי ונושמים עמוק

נוח להם שזה ככה, הם ממשיכים לצחוק,

 

כי כל עוד אני אוויר, הם לא פוחדים לנשום

הם משאירים אותי, למלא את המקום,

אם אני אצא, יישאר חלל ריק ורעב

שמישהו אחר לתוכו יישאב

 

וזה חונק, להיות כזה אוויר שקוף,

אני רוצה לפרוש כנפיים ולעוף,

למקום שלא פוחדים לדבר איתי ולא דרכי

למקום בו פותחים חלונות, כי האוויר נקי

 

 

 

 

 

@כל הזכויות שמורות למחברת

ויהי לילה

 

ויהי לילה / ליאת שימרון

 

ויהי לילה ויהי חושך מוחלט בשמים

הכוכבים קמים, מפהקים, פוקחים את העיניים

זורחים, פורחים, טורחים לזרות בנו קצת אור

ומחייכים אל הירח חיוך טהור... טהור...

 

ורק כוכב אחד, קטן, פוחד לו שם בשחור

הוא מנצנץ אליי, אומר לי: "אני לא גיבור!

אני לא מעז לפרוח כאן, תלוי בין כלום לריק

אני פוחד ליפול מכאן", אמר, הבהב, והשתתק...

 

דממת לילה אז שלחה לו חיבוק חם ופריך

וכוכבים עטפו אותו באור כל כך סמיך

הירח העגול חייך חיוך זקן שיודע

כשמיליון הבהובים פרצו לכבודו בריקוד משוגע ומשגע.

 

והכוכב עצם עיניו כמעט שנעלם באפילה

והוא נשם אל תוך תוכו את כל ההמולה

חייך חיוך קטנטן ועינו זלגה דמעה בודדה

שנפלה דרך אינספור מקום והגיעה אליי, אבודה...

 

והבהבתי לי קצת, לבד שם בשחור

ואמרתי לו: "כוכב, גם אני לא גיבור

ונדלק המון חושך ונכבה לי האור

היי כוכב, בוא בייחד נשבור את הקור"...

 

וביחד פקחנו, נצצנו, פרחנו

לא פחדנו לפול וגם לא ברחנו

מדיי פעם מעדנו וניסינו לקום

והיינו רק הוא ואני ויקום...

 

שלחתי לו חיוך ענק בתוך ענן לבן שרק רוצה לישון

הוא שלח לי שמחה משתוללת בתוך הגשם הראשון

דיברנו בצבעים שלוחים על פני הקשת

שוחים בים, ברוח חם, בסערה גועשת.

 

החזקנו ידיים, שניים, בקצה של עולם

ומרק של אורות נצנצו באי שם

והיה לנו טוב והיה לנו חם

ולמעלה, הירח חייך... ונרדם...

 

@ כל הזכויות שמורות למחברת

חרם

 

חרם / ליאת שימרון

 

הבוקר התעוררתי עם דמעות בעיניים

אמא חיבקה והביאה כוס מים

צעקתי שאני לא מוכנה ללכת לכיתה

ונדמה לי שאמא גם כן בכתה

 

הכל התחיל בשנה שעברה, כשהגיעה ילדה חדשה

אני סיפרתי לכולם שהיא נורא טיפשה

ואף אחד לא דיבר אתה והציקו לה ממש

אני אפילו שרפתי לה פעם את הכובע המצחיק מהקש

 

ראיתי בעיניים שלה המון צער וכאב

ומישהו קטן צבט אותי עמוק בתוך הלב.

אח"כ כולם כעסו עליי והלכו לשחק אצלה

ואחד הילדים קרע לי את המחברת הכחולה

 

מאז אף אחד לא מדבר איתי, אפילו שזה קרה מזמן

ואני בכלל לא התכוונתי זה היה רק משחק קטן

וכל הבנות אומרות עליי קללות מאחוריי הגב

וכל הבנים פשוט מתעלמים ועצוב לי כ"כ עכשיו

 

הלוואי שכולם יאהבו אותי שוב

הלוואי שלא יהיה לי כ"כ כ"כ עצוב

הלוואי שייפתח באדמה בור מאוד עמוק

ויבלע את בית הספר וייקח אותי רחוק

 

הבוקר התעוררתי עם דמעות בעיניים

אמא חיבקה והביאה כוס מים

צעקתי שאני לא מוכנה ללכת לכיתה

ונדמה לי שאמא גם כן בכתה

 

@כל הזכויות שמורות למחברת

 

כמה כדאי להפתח לעולם...

 לפתוח חלון / ליאת שימרון
 
לכאורה, כה פשוט, לסובב ולפתוח
לתת לאוויר  לאוורר את המוח

לאפשר, להכיר, לחורר את הקיר

אך מאוד מסוכן, בהחלט לא זהיר

 

לכאורה, כה פשוט,  לסובב, להדוף

לשבת ברוך על קצה המשקוף

ומה אם פתאום תתחיל רוח פרצים?

ומה אם לפתע יגיחו פורצים???

 

לכאורה, כה פשוט, להציץ רק מעט

לראות מה בחוץ, מה פרח, מה נבט,

להרחיב אופקים, לנשום אוויר טוב

ומה אם יגיע לכלוך מהרחוב???

 

אם הרעש יפרוץ ותופר הדממה

והאור יעוור את עיני כסומא

והחור שבקיר יחליש החומה

ואל תוך מקלטי תתפרץ מהומה

 

לכאורה, כה פשוט, לסובב ולשלוח

ברוך, בתקווה, בשלום או בכוח

למלא את הבטן אוויר ים חריף

לחיות, להשפיע, לא רק להשקיף

 

 

 

 

 

@כל הזכויות שמורות למחברת

ילדת נרקיסים

 

ילדת נרקיסים / ליאת שימרון

 

בתוך נרקיס גדול באמצע ביצה יפה,

גדלה ילדת פרחים קטנה ויחפה,

יופיה העצום כמו היה אומר:

"את כ"כ יפה, פרח, זה פשוט מסנוור"...

 

ועלי הכותרת לחשו לה תמיד:                       

"לו היינו כמוך, בת פרחים עם עתיד"

אך אותה הקטנה לא חייכה מעולם,

כי לבה היה ריק ועצוב ומיותם...

 

והלב רק לחש לה בקול כה רפה

את לא משהו קטנה, זה הנרקיס שיפה

ועלי הכותרת סגרו בדממה

על ילדת הפרחים הכ"כ מדהימה.

 

עם הזמן והצוף ולמרות הכאב,

היא הצליחה סוף, סוף, לדבר עם הלב

שלאט השתכנע ביופי הרב

של ילדת הפרחים הלבושה חיוך רחב...

 

ואכן עם הזמן, המוני חיוכים,

כבשו את הביצה ואת כל הפרחים,

והלב שנגדש גאווה יהירה

הפך את ילדת הפרחים למרירה.

 

"כה מוצלחת אני!", צעקה אל כולם.

"ואתם סתם פרחים לרגלי המושלם!

עשו את דבריי, נחותים שכמותכם,

ואמרו לי תודה כשאשמור עליכם"...

 

כך צרחה לה ילדת פרחים כה יפה

על ביצה מאוכזבת, ביצה עייפה,

ואחרי כמה זמן היא חדלה לחייך,

ולבה כל הלילה החל מתהפך

וחזר הוא ללחוש לה בקול מפוחד ורפה:

"את כבר לא כ"כ יפה, קטנטונת, זה הנרקיס שיפה...

 

 

 

 

@כל הזכויות שמורות למחברת

 

נבואה שמגשימה את עצמה

 

מגדת העתידות / ליאת שימרון

 

היום אני בת עשר, יש לי יום הולדת וכולם עצובים נורא,

הכל התחיל לפני שנה בדיוק, אז זה קרה,

הלכתי עם אמא למגדת עתידות ידועה מאוד

היא הסתכלה בקפה שלי ומיד התחילה לרעוד.

 

בהתחלה היא לא רצתה להגיד מה היא ראתה

אבל כשאמא הכפילה לה את השכר אז די מהר היא התרצתה

היא אמרה שביום הולדתי העשירי יקרה דבר נורא

אמא אמרה "שטויות" ואת כוס הקפה היא שברה!

 

אבל מאז כולנו כל הזמן מפחדים

והיום, ביום ההולדת, כולנו רועדים

ורק מתפללים שהיום הזה כבר ייגמר, ונוכל לדעת

שמגדת העתידות היתה סתם שקרנית מרושעת...

 

והיום זחל לאט וקצת ואמא בכתה מהר והמון

אני נשמתי בקושי והסתכלתי כל הזמן בשעון

וכשנגמר אותו יום ארור ואני בכיתי בשתיקה

רק אז ידעתי שאותה אשה רעה, אכן צדקה...  

 

 

 

 

@כל הזכויות שמורות למחברת

הכמיהה לחום ולחיבוק

 

האיש הרעב / ליאת שימרון

 

היום פתאום אני נורא רעב

רעב למשהו שאני אוהב

אבל כמה שניסיתי לחשוב ולחשב

פחות הצלחתי להבין למה אני רעב.

 

אולי אני רעב לאוכל

אולי לשוקו חם

אולי אני רעב לצ'יפס

אולי לבני אדם

 

"תפסיק!" אני אומר לו

"יצרת פה כבר קרב!"

אבל האיש בפנים צועק:

"אני רעב! עכשיו! עכשיו!"

 

ולא עזרו פלאפל

לא ספורט וחברים

ולא עזר אפילו

לדבר עם ההורים

 

רק ממש בלילה

נעלם האיש הרעב

כשקיבלתי לפני השינה

חיבוק חם ואוהב...

 

 

 

 

 

 

@כל הזכויות שמורות למחברת

האבן של צור

האבן של צור.

 

פעם מצאתי אבן קטנה. היא חיכתה רק לי על החוף שליד הספינות הגדולות באילת וכאילו קראה לי שאבוא ואקח אותה. פרשתי ידיים קטנות עטופות בחולצה של חורף וקיפלתי אותה חזק. אפשר היה בקלות לחוש את חום השמש שנאגר בה כבר ימים רבים ויצא עתה לחמם לי את הבטן. גרגרתי לעצמי גרגורים של הנאה ויצאנו, אני והאבן, לטיול קטן של שקיעה.

 

ומאז, אני והאבן ביחד. הילדים בכתה צחקו עליי ואמרו שהאבן צמחה לי בבטן ושאני אבן צור ושהיא קשורה אליי בחוט בלתי נראה ולי זה לא היה אכפת.

היא תמיד חיממה לי את הבטן בשמש של אילת ולפעמים היא חיממה כ"כ חזק שזה הגיע עד הלב והפשיר אותו כשהיה לי קר.

 

אולי הילדים קינאו בי קצת כי היה לי ולאבן כ"כ נעים ביחד.

 

היינו הולכים ביחד לשיעור ספורט ולמקלחת, לארוחת הערב ולים

אמא תמיד הייתה צוחקת ואומרת שכשאני אוכל, כל הסביבה אוכלת איתי ואני עושה לכלוך מבולגן כל כך רק בשביל שגם האבן האישית שלי תאכל קצת

 

ויום אחד האבן נעלמה.

 

היא הייתה מונחת בכתה, על השולחן, בזה אני בטוח ופתאום

 

הרגשתי גוש ענק של בהלה פורץ לי מתוך הבטן ועולה אל הגרון והעיניים התמלאו לי בדמעות קרות כמו קרח כי לא היה לי עם מה לחמם אותן.

וחיפשתי בכל מקום וצעקתי נורא על כולם וכלום לא עזר.

 

האבן שלי נעלמה.

 

בתחילת השיעור נעמדתי לפני הכתה והקול שלי רעד והבכי שלי הלך והתייבש וביקשתי שיחזירו את מה שלקחו.

 וכלום לא קרה.

 

בקול קטן ועצוב רק אמרתי: "שיידע מי שלקח את זה שהאבן הזאת תשב לו על הצוואר עד שהיא תחזור אליי! זאת האבן שלי!"

וכמה זוגות עיניים בהו אל הקיר מושפלות.

חזרתי למקום והיה לי עצוב כמו שלא תאמינו. המורה המשיכה בשיעור, מלטפת ברכות את ראשי ועיניה מלאות אכזבה.

 

עברו מאז כמה שנים. סיימתי את בית הספר היסודי ועמדתי לעבור לחטיבה. תמיד עם עיניים בקרקע מחפש משהו יקר יותר מאלף של זהב מקווה לנס שיחזיר לי את מה שמישהו לקח.

 

יום אחד הגיעה חבילה עטופה לביתי ממוענת הייתה אליי. מיהרתי לפתוח ולהביט לתוכה  והבכי של פעם שטף את עיניי. מתחת לפתק קטן הייתה האבן שלי. מכוסה בדמעות אחרות שהיו כבדות וחמות ומאוד עצובות.

אותו גוש בהלה שוב אחז בי וחשתי כמו ילד קטן שעומד ורועד מול כתה, מתחנן למעט רחמים ורציתי לחזור אחורה בזמן ולגדול עם האבן ובלי הכאב.

 

בפתק היה רשום רק:

 

"מצטער.

כבר שנים זה יושב לי כבד על הלב וחונק. כבר שנים שאני לא ישן טוב ורוצה להחזיר ופוחד. איך שרגע של שטות יכול להרוס ואני כל כך מצטער. הלוואי שיכולתי להחזיר לך שנים של חיוך,  אבל יכול להחזיר רק אבן.

עכשיו, כשהאבן הזאת ירדה מלבי, הייתי רוצה יותר מכל דבר בעולם שהיא תחזור לחמם את הלב אצלך.

 

והרגשתי איך הכפור הזה מתחיל להינמס     

 

  

@כל הזכויות שמורות למחברת