מתוך בדידות

אוויר

 

"אוויר" ליאת אפק.

 

השנה עברתי לבית ספר חדש, אחד מהטובים בעיר

ופתאום כולם מתייחסים אליי, כאילו שאני אוויר

אין לי מושג למה, לא עשיתי שומדבר רע

אבל הבן אדם היחיד שמתייחס אליי, זאת רק המורה.

 

כמו זכוכית, אני מרגיש שקוף הם מתעלמים

כמו זכוכית אני נשבר לאלף רסיסים

כמו חלון סגור שאף אחד לא רוצה לפתוח

אני סוגר את התריסים ומנסה לברוח

 

סגור בתוך מקום עצוב ומבודד

שונא את התחושה הזו של ה"לבד",

הם מסתכלים בי ודרכי, דורכים עליי ונושמים עמוק

נוח להם שזה ככה, הם ממשיכים לצחוק,

 

כי כל עוד אני אוויר, הם לא פוחדים לנשום

הם משאירים אותי, למלא את המקום,

אם אני אצא, יישאר חלל ריק ורעב

שמישהו אחר לתוכו יישאב

 

וזה חונק, להיות כזה אוויר שקוף,

אני רוצה לפרוש כנפיים ולעוף,

למקום שלא פוחדים לדבר איתי ולא דרכי

למקום בו פותחים חלונות, כי האוויר נקי

 

@כל הזכויות שמורות למחברת

הילד של איבוד

הילד של איבוד / ליאת שימרון

 

יש ילד אחד שאני מכיר די טוב

הוא גר לא רחוק ואפילו קרוב,

הוא ילד אחר, מיוחד ואבוד

אני תמיד קורא לו: הילד של איבוד"

 

הוא לא מוצא את עצמו בדיוק

הוא שמח עצוב מסודר שזרוק,

הוא לא מהחברה, הכי לבד שיש

אחד שנורא בקלות מתייאש.

 

הילד של איבוד, שוב הלך לאיבוד רחוק

הוא רוצה כבר לאמא שתזכיר לו לצחוק

 

כן, אני מכיר אותו לא רע בכלל,

יש לו פרצוף כזה קצת מבולבל,

הבפנים שלו מלא בדברים משונים,

שעפים וצפים ועושים עניינים

 

 ממש בסביבה הוא הולך וחוזר,

לפעמים הוא שותק, לפעמים מדבר,

אני תמיד מתרחק ממנו, אנשים מדברים

שלא יגידו שאנחנו חברים

 

הילד של איבוד, שוב הלך לאיבוד רחוק

הוא רוצה כבר לאמא שתזכיר לו לצחוק

 

שולח מבטים קטנים לכל הכיוונים,

מספר לעצמו סיפורים קטנטנים,

יש בו משהו אולי קצת תימהוני

מזל שזה הוא וזה לא אני.

 

הילד של איבוד, שוב הלך לאיבוד רחוק

הוא רוצה כבר לאמא שתזכיר לו לצחוק

שתיקח אותו רחוק

 

כשהים סוער

 

כשהים סוער / ליאת שימרון

 

עכשיו כשעוד כלום לא נגמר

העצוב מתבלבל עם המר

השמח הולך ונסגר

והיום מזדחל אל מחר

 

עכשיו כשהתחיל ועוד אין אות סיום

המרוץ התפרץ אל מבוי די סתום,

מגדלים באוויר ונגמר האוויר

וכהה מתבלבל עם בהיר.

 

עכשיו כשבוער ושרוף ואכול

התיבה לא גמורה וכבר אמצע מבול

השריון מבוקע והאור מהבהב

הנעים מתבלבל, מתגלגל עם כואב

 

עכשיו כשנזרק כבר גלגל הצלה

אין מי שיתפוס יש המון טלטלה

יש תור ארוך האמת תחכה

הסרט התחיל העיוור לא רואה

 

עכשיו כשהיום עדיין יכול

להחליט בעצמו אם לקום או ליפול

הוא שוכב עם עצמו מקופל, נאחז

במה שדומם, שדומע, שזז.

 

מתוך יומן של נער בן 14

 

מתוך יומן של נער בן 14/ ליאת אפק

 

כל הזמן אני חושב עליו תקוע באיזה כלא או מוסד

בטח הוא שונא אותי, בטח הוא לבד

כולם אמרו לי שלא מלשינים על משפחה

אבל אני כבר לא יכולתי לראות את אמא שלי בוכה...

 

השופט אמר שהייתי אמיץ נורא

המשפחה שלי חושבת שאני פחדן מצורע

רק אלוהים לא שופט אותי, אלא יושב ושומע

איך הבפנים שלי הולך ומשתגע.

 

אני חושב עליך אבא, ורוצה שתחזור, רוצה להיות איתך,

אבל אם תרביץ אני שוב אלשין, כי אני אוהב את המשפחה

אולי הם כועסים עליי עכשיו כי הם לא מבינים 

שזה היה לטובתם, הם יבינו עוד כמה שנים.

 

אולי אני סתם פחדן חסר חוט שדרה

אולי אני באמת אמיץ נורא,

אבל בעיקר אני ילד קטן שהחליט החלטה גדולה,

ומנסה להתחיל את החיים שלי מההתחלה...

 

שמיים

שמים / ליאת שימרון

 

איך עזבתי בית חם עם אור

ולא נשאר לי כבר בכלל לאן לחזור

אלוהים מביט בי ושותק

רואה כיצד אני הולך ומתפרק

 

והלב כל כך כואב הלילה

אני רוצה לגעת בך הכי עמוק

השמים כועסים למעלה

והתפילין שלי נשאר כל כך רחוק

 

צעד ועוד צעד עם הלב, אני הולך ומתאהב, בכל מה שנשאר.

צעד ועוד צעד, כמו תינוק, שרק עכשיו הפסיק לשתוק, ויש לו מה לומר

 

מנסה לצעוד על פני תהום

בין עיתונים של סקס לגיהינום

יש דברים שאי  אפשר ללמוד

כמו להרגיש, לחוש, לטעום אותך, לרעוד

 

תעטפי אותי חזק אלייך

תבטיחי לי שאלוהים סלח מזמן

תנשמי אותי באיברייך

כסי אותי. תשאירי אור קטן.