מנין לזברה פסים

מנין לזברה פסים.../ חודש ע"י ליאת שימרון

פעם פעם, לפני המון שנים, לא היו זברות בעולם. אבל חמורים היו. ועוד איך שהיו...
באותם ימים, עבדו החמורים נורא קשה. ממש כמו חמורים! לא היה להם זמן לשחק, לא היה להם זמן לראות טלויזיה. לא היה להם זמן לצייר. אפילו לא היה להם זמן להקריא סיפור לילדים שלהם!
 

כל בוקר השכימו החמורים עם אור ראשון של שמש ויצאו לעבוד. הם סחבו מים על גבם. הם העבירו אנשים את הנהר. הם סחבו דברים ממש כבדים למרחקים ממש ארוכים ואף אחד אפילו לא אמר להם תודה.

זה לא יפה.

יום אחד, עברו שני חמורים ליד אחו גדול. היה שם נהר יפה. המים עשו רעש קטן שעשה להם חשק גדול לשכב על הדשא. התחשק להם להניח את הראש בתוך העשב הרך ולנפנף עם הרגליים באוויר... הם כל כך רצו להתרחץ בנהר. הם כל כך רצו לשחק תופסת על הדשא הירוק. הם כל כך כל כך רצו ככה סתם לשכב לנוח...
 
אבל חמורים לא יכולים סתם לנוח. חמורים צריכים לעבוד – כמו חמורים...

חשבו וחשבו החמורים ולא מצאו פתרון. החליטו החמורים להתייעץ עם האיש החכם.
וזה – היה דווקא רעיון מצוין!

הלכו אל האיש החכם וסיפרו לו הכל. הסכים עמם האיש החכם. גם הוא חשב שזה קשה מאוד להיות חמור.

מכיוון שהאיש החכם היה חכם כל כך, דווקא לו כן היה רעיון. רעיון מצוין אפילו.

הוא ניגש אל הסלע הלבן וביקש ממנו דלי גדול של צבע. הוא ניגש אל ההר השחור וביקש ממנו דלי גדול של צבע. עם שני הדליים הוא חזר אל שני החמורים.

בהתחלה הוא צבע אותם לגמרי בלבן. מכף הרגל ועד לקצה האוזניים. הם נראו מצחיק...

אחר כך הוא לקח את השחור ועשה עליהם פסים גדולים ועגולים על כל הגוף... הם נראו מוזר...

הסתכל עליהם האיש החכם מצד ימין. הסתכל מצד שמאל.
הוא הביט בהם ישר והביט בהם הפוך.
הוא הביט בהם מלמעלה ואחר כך מלמטה ואז התיישב.
האיש החכם שמח כי הרעיון שלו היה ממש ממש מוצלח!


החמורים לא נראו עוד כמו חמורים. הם לא נראו כמו שום דבר שהוא הכיר אז הוא החליט לתת להם שם חדש.
הוא החליט לקרוא להם זברות.

זברות יקרות, אמר האיש החכם לחמורים שהפכו לזברות. עכשיו אי אפשר לדעת שאתם חמורים. עכשיו אתם יכולים לעשות כל מה שאתם רוצים.
 

התגלגלו הזברות על הדשא והניפו את הרגליים באוויר. התרחצו בנהר, שיחקו תופסת על הדשא הירוק ונשכבו עליו בשמחה גדולה...

ואף אחד לא ביקש מהן להביא מים בשקים כבדים. ואף אחד לא ביקש מהן להעביר אנשים ומשאות כבדים. ולאף אחד לא היה אכפת. אז הן פשוט הלכו לישון...

אחריי כמה שעות, עברה במקום חבורה עייפה של חמורים אפורים. הם ראו את הזברות ושאלו אותן מי הן ומאיפה באו. גילו הזברות את סודן לחמורים...
 

מיהרו החמורים אל האיש החכם וביקשו גם הם להפוך לזברות.

חייך אליהם האיש החכם חיוך טוב, לקח את הדלי הלבן, לקח את הדלי השחור והחל לצבוע את החמורים. תוך כדי צביעה החלו להגיע עוד ועוד חמורים וכולם רצו להפוך לזברות הכי מהר שאפשר.
צבע האיש החכם, צבע וצבע הכי מהר שרק הצליח, אבל החמורים כל כך מיהרו והיו כל כך חסרי סבלנות שהם החלו לנעור ולנסות לעקוף את כל התור.

והם כעסו ורקעו ברגליים והם דחפו אחד את השני לצדדים וכל אחד מהם ניסה להיות ראשון.
מרוב דחיפות ונגיחות ונעירות ובעיטות נשפך כל הצבע הלבן.
נשפך גם כל הצבע השחור.
לא היה יותר שום צבע. שום צבע בכלל.

החמורים הסבלניים שהספיקו להיצבע רצו מהר מהר אל הזברות.

החמורים האפורים שנשכו ודחפו רצו לאט לאט לעבודה.
 

ורק האיש החכם הרים את הדליים מהרצפה וחשב לעצמו שמי שמתנהג כמו חמור, גם שני דליים של צבע לא יהפכו אותו לזברה...