לב של אריה

כוחו של אומץ לב – אגדה הודית - חודש על ידי ליאת שימרון
 
היה היה, לפני שנים רבות כל כך, עדר קטן וחביב של כבשים.
לבנות היו הכבשים וצמריריות וקולן הפועה מצלצל היה על פני הואדי הרחב אל עבר המרעה הירוק עם פרחיו האדומים  ועד לקרחת יער גדולה ורחבה...
 
הולכות היו הכבשים בצעד קל ומתנדנד יום יום לטיול. חוצות את הוואדי הרחב, עוברות על פני שדה המרעה הירוק, מריחות את הפרחים האדומים, ומתיישבות בקצה הקרחת הגדולה של היער. נוגעות בה לא נוגעות...

מתפנקות מחומה של השמש אך נזהרות וקשובות לקולות העולים מן היער. קולות גדולים ומסוכנים של חיות טורפות... חיות אשר אין להן רועה ושיניים להן חדות ומפחידות...
 

באחד מן הימים, בעודן מתגלגלות בהנאה צמרירית, נשמעה לפתע מכיוון היער נהמה איומה! הנהמה התפתלה בין העצים העצומים, וקולה מחריש האוזניים נתקל בקירות הוואדי והתגלגל בחזרה אל הכבשים הקטנטנות.

הצילו!!!! יבבו הכבשים, מהההה נעשה? הו, מהההה יהיה? פעו גושי הצמר הקטנים ונפוצו בריצה לכל עבר, (כבשה רצה ישר לתוך עץ ובואינג...) ומחפשות להן מחסה שיש בו ביטחון.
 

 משהחרישה הנהמה, עמדה בקרחת היער לביאה עצומת מימדים. בטנה הענקית חישבה להתפקע, אך לא מאכילת כבשים... בהריון הייתה הלביאה  וחיפשה מקום בטוח להמליט בו.

לעת עתה, היו הכבשים כל אחת במחבואה. (אפשר לחפש אותן ולהוציא אותן מהמחבוא). ולאחר זמן שנדמה היה נצח, נשמע לפתע בקרחת היער קול רך ועדין של בכי. הכבשים לא עמדו בפיתוי והוציאו ראשן. ללביאה לא היה זכר ובמקומה שכב אריה קטנטן מקופל לתוך עצמו. ומחפש בבכי את חלב אמו.
 

בשקט בשקט, קרבו הכבשים הלבנות אל האריה ונכמרו רחמיהן עליו. אספו אותו אל פרוותן הצמרירית והאכילו אותו מחלבן המתוק.

כך אמצו הכבשים אל חיקן את האריה ונשאו אותו בעדינות מעבר לקרחת היער המסוכנת, דרך שדה המרעה הירוק ופרחיו האדומים,  ועד לוואדי הרחב ואל המרעה החם והבטוח שהיה ביתן...
 

ישן האריה בכל לילה עם הכבשים וקם עמן בכל בוקר.  עם שחר היה משכים למרעה ומלכך לו עשב טרי,  משתובב לעת ערב עם חברותיו הכבשים במשחקי תופסת ומתכרבל היה עמן בעדר החם בלילות הקרים.

עם הזמן שחלף, למד האריה לפעות במההה ארוך וצמרירי כמו הכבשים ובטוח היה שהוא כבשה כמותן. לאט לאט שכח האריה את צערו. הוא קפץ כמו שהכבשים קופצות, הוא ליחך עשב כמו שהכבשים מלחכות, הוא פעה כמו שכבשים פועות והוא פחד כמו שכבשים פוחדות מהחיות הגדולות שבאותה קרחת יער עצובה שבה נמצא.
 
כך עברו וחלפו הימים ורבו עד מאוד. והגיע העת בה נשכח הפחד הרב מקרחת היער ויצאו הכבשים שוב לטיול. הן עברו בקפיצות עליזות את הואדי הרחב. חלפו בריצה מתנדנדת על פני השדה הגדול ופרחיו, והגיעו לקצה הקרחת, שם רבצו עייפות, מתעטפות בקרניה של שמש רכה.
 

ובדיוק אז כשהתנומה תפסה את העדר בקצה זנבו, בדיוק אז כשהשמש כמעט ועצמה את עיניה, בדיוק ברגע הזה נשמעה שוב שאגה! (שאגה) שאגה גדולה ואדירה. שאגה שקולה העצום התגלגל מעל צמרות העצים, עבר את הוואדי והרעיד את הפרחים בשדה הירוק, שאגה איומה שהקפיצה את לב הכבשים הקטנות שברחו ונסו על נפשן לכל עבר!

ומיד בעקבות אותה שאגה זינק אל קרחת היער אריה ענקי! גדול  היה האריה ורעב במיוחד.

אולם, באמצע הזינוק, נעצר האריה ופניו העלו תימהון. הוא הביט באריה הקטן שגדל עד מאוד ועיניו התרחבו מפליאה. פנה אל האריה ואמר לו: "אחי האריה, מה אתה עושה כאן? ממה תפחד? ממי אתה בורח?"

ענה לו האריה הקטן – הגדול בפחד: הו, אריה גדול ומסוכן. אל נא תאכל אותי. אני הרי כבשה קטנה ואומללה, בבקשה ממך אריה גדול ורב חסד – אל נא תבלע אותי בביס אחד.... הו, מהההההה
 

האריה הגדול פער פיו בתדהמה. אאאא,אתה? אתה כבשה? אתה אריה גדול כמוני! אתה לוחם! אתה אמיץ!!! אתה... א – ריה.....

אני? אני כבשה, אמר האריה הקטן, אני כבשה קטנה ופחדנית... אל נא תצחק עליי אריה גדול, אל נא תצחק עליי ואל תחשוב עליי כמו על כריך, אני איני טעים בכלל. אני כבשה קטנה מעדר הכבשים שאחריי האחו...
 

מאס האריה הגדול בדבריי ההבל של האריה הקטן (שכבר בגר), אחז בו בקצה רעמתו וסחב אותו אל הבאר הגדולה שבשולי היער.

הנה לך, אמר האריה הגדול. הבט אל הבאר. הבט בהשתקפות שלך בתוך המים.

פקח האריה את עיניו והנה משתקף בהן אריה גדול וגם חזק! הוא נבהל וניסה לברוח וכך עשה גם האריה בבאר...  זז האריה מצד לצד וכך עשה גם תאומו.
 
נעמד האריה על רגליו הגדולות ושאג שאגה עצומה...
 

שמעו הכבשים את השאגה, וידעו כי שאגה טובה היא. שאגה של אריה הכבשה הקטן שלהם. נקבצו ובאו סביבו וסביב לבאר. 

הביטו גם אתן לבאר, אמר להן האריה בקול גדול אבל רך ואוהב. הביטו לבאר ונסו לראות גם אתן מה בתוכה.  (הן רואות שם אריות קטנים למרות שרואים שלמעלה הן נשארו כבשים)
 
אך מתוך השלווה המחויכת הזדעקה לה שוב הסכנה! מאחוריהן התקרב בריצה האריה הגדול והרעב. הוא שאג בחוזקה והכין את גופו הגמיש לזינוק.
 

נעמדו הכבשים כחומה בצורה מבלי להביט לאחור. בלי לברוח! וכשהתקרב האריה כמעט למרחק אף באף, פתחו כולן את פיהן ביחד ומתוך גופן הצמרירי פרצה שאגה אדירה, שאגה של כבשים אמיצות...